כתב: אבי יקואל
ישראל של 2022 היא הולנד של שנות ה 70. לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה הולנד לבנות עצמה מחדש כדי להניע את הכלכלה מחד ולשקם את ההריסות מאידך. כך, נסללו כבישים, הוספו נתיבים, נבנו מחלפים והוקמו חניונים.
אלא שאז לא הבינו עוד בעולם שתחבורה מתנהגת הפוך מההיגיון, משמע ככל שנבנה יותר כבישים, יתווספו עוד מכוניות והצפיפות תגבר כי תחבורה אינה מתנהגת כמו נוזל, אלא כמו גז היא מתפשטת במרחב. לכן, ככל שנוסיף נתיבים נוספים על הכביש, נסלול עוד כבישים, נקים עוד גשרים ומחפור עוד מנהרות, ניתקל בביקוש סמוי שלא ידענו עליו ("ביקוש מושרה") וכעבור זמן, גם הכביש החדש יפקק במשתמשי דרך שלא ידענו עליהם שהם קיימים. זה בדיוק מה שקרה בהולנד בשנות ה 70 ומה שקורה היום בישראל 2022. אולם, בהולנד קרו עוד שני אירועים שעזרו להיסטוריה להשתנות. הראשון הוא מחאה אזרחית בעקבות תאונות קטלניות בין ילדים שנפגעו מרכבים בזמן שרכבו על אופניהם (רק בשנת 1971, נהרגו כ 400 ילדים). אירוע שני שהתרחש הוא משבר הנפט בשנת 1973, בו מדינות ערב הפעילו לחץ על העולם בצמצום אספקת הנפט למדינות שתמכו בישראל וזינוק מחיר חבית נפט מ 2 דולר עד 40 דולר. שלב הבא היה ימי ראשון ללא מכוניות. אנשים החלו לצאת לרחובות ולשמוע את השקט הנעים ברחובות. מכאן, החלה בהולנד מגמה של הסבת נתיבים קיימים לנתיבי אופניים באמצעות הפרדה בין המיסעה לנתיב האופניים.
המשמעות של תחבורה היא סוציולוגית בעיקרה, משום שמאפשרת לקבוצות שונות באוכלוסייה מוביליות חברתית לחינוך, השכלה, תעסוקה, בריאות, פנאי ותרבות. מצד שני היא משפיעה על החיים האורבאניים בכל המישורים האחרים, כגון: כלכלה, נדל"ן, איכות הסביבה ועוד.
אמנם פקק תנועה הינו נקודת מפגש של כל המעמדות החברתיים. עם זאת, אם לכל יעד צריך האדם לנסוע ברכב, פגענו אוטומטית בהזדמנויות החברתיות של אלו שלא יכולים להרשות לעצמם לנסוע ברכב מלטפס במעלה המעמד החברתי ולשפר את הכנסתם, לרכוש השכלה או להעניק חינוך משובח לילדיהם. לכן, הכלל הראשון בתכנון תחבורה הוא שוויון חברתי לכלל בני האדם הרוצים לשפר את איכות חייהם, בריאותם, השכלתם, הכנסתם ועוד. כלומר, מטרת העל של תחבורה היא לאפשר לבני האדם להגיע לאן שירצו ולא לאן שמתאפשר להם. את זה לא ניתן להשיג באמצעות הרכב הפרטי, אלא באמצעות תחבורה אקטיבית המקדמת הליכה ורכיבה על אופניים.
על מנת שאדם ילך ברגל הוא צריך את התנאים המתאימים – צל, תשתית, מרחקים סבירים בין היעדים.
אחד מסימניה של המהפכה התעשייתית היא תופעת ה"יוממות". מדובר בתופעה חברתית המתקיימת כאשר אנשים המתגוררים ביישוב מסוים נוסעים מדי יום אל מקום עבודתם הנמצא ביישוב אחר, בדרך כלל בעיר הגדולה, בהשוואה למקום מגוריהם. אנשים אלה מכונים יוֹמְמִים.
אחד הכלים המאפשרים יוממות היא נגישות גבוהה לתחבורה יעילה. גם בישראל קיימת תופעת היוממות בערים מרכזיות, כגון תל אביב, אליה מרבית העובדים מגיעים לעבודה בעיר מערים אחרות.
שלא תטעו, תופעת היוממות היא תופעה טובה שמכניסה כסף לערים בצורת אוכל, שכירות, ביגוד ועוד. אלא שאם היוממים נכנסים לעיר עם הרכב הפרטי שלהם, לא עשינו בזה דבר, מלבד כבישים עמוסים במכוניות בתוך העיר ובין הערים.
אז איך מאפשרים את תופעת היוממות אבל מצמצמים את התנועה בערים ? ראשית,
גורם נוסף שיקל על תופעת היוממות הוא יצירת מטרופולין נוסף, מלבד גוש דן והפיכת "ערי השינה", סביב מטרופולין גוש דן למטרופולינים נוספים, מהם לא יוצאים אנשים לעבודה וחוזרים אליהן לישון.
כיצד פועל מטרופולין ? נתחיל מאזורי תעשייה הפעילים במהלך היום ומאכילים את המשרדים והעובדים בעיר ולקראת ערב, אותם אזורים מקבלים את פניהם של המבלים היוצאים לשתות, לאכול ולבלות. בהמשך, נראה שיש מסחר פעיל שמתאפשר הודות לתכנון תחבורתי נגיש, מה שאנשים מכנים : "עיר שיש בה הכל".
תכנון תחבורתי נגיש אומר שאנשים יכולים להגיע ליעד שלהם בדרך הקלה, הנוחה והמהירה ביותר. זה עשוי להתאפשר אם יהיו כלי תחבורה אחרים מלבד מכוניות בתוך העיר, כי ברגע שאלינו עם הרכב הפרטי שלנו על הכביש ונכנסנו לתוך העיר, פגענו בזמן ההגעה של הנהגים האחרים ולא רק שלנו.
נתיבי אופניים בטוחים, מוארים, מוצלים וישרים. לצידם, תחבורה ציבורית נגישה הם כלי יעיל בתכנון תחבורה נגיש בעיר, נוסף ליתרונות בבריאות גופנית, בריאות נפשית וקידום קשרים חברתיים מהסיבה שממושב האופניים ניתן לעשות דברים שלא ניתן ממושב הרכב, כמו לעצור ולדבר עם אדם אחר, לעצור לנוח בספסל ציבורי ולהרגיש שייך למרחב הציבורי.
בעולם, קיימת תפיסת ריבוי מטרופולינים, המאפשרים ליוממים להיכנס אליהן מבלי לפקוק את העיר, ליהנות ממרחב ציבורי כחלק מתכנון מטרופולין בריא ושמח.
